תקופות בישוב
30.11.1947 - החלה מלחמת העצמאות
אוטובוס אגד שהיה בדרכו לירושלים הותקף בשדות וילהלמה (בסמוך לתחנת הדלק "נחלים" דהיום).
אפריל - 1948- אחרוני הטמפלרים יצאו מוילהלמה והועברו ע"י הבריטים לחיפה ומשם למחנות מעבר בקפריסין.
8.8.1948 - בעקבות החלטת המוסדות המיישבים הגיעה מיפו (שם שהו זמנית מפוני עטרות) קבוצת חלוץ של נוער עטרות לשמור ולהכין את הקרקע לקראת בוא המשפחות, ביניהם- אליק אולשה זמירה בקמן, מינה, איציק ויוסף גולדברגר יונה גפנר, מיכה ושאול לוזינסקי, משה ז'יטניק, חיים פייט ומשה לויט. בבואם הם מצאו ישוב שנבזז, בתים גדולי מידות ושדירת איקליפטוסים משני צידי הרחוב הראשי, בשדות הבשילה דורה.
1949- לאחר הגרלת הבתים החלו יוצאי עטרות להגיע והצטרפו שתי משפחות מ"בן-שמן". יחד עמם הגיעו מפוני נחלים (מהגליל) ובהמשך חברי בארות יצחק (מהנגב). המושבה חולקה לשלושת הישובים:ון מזרח לעטרות, מרכז לבארות יצחק ודרום מערב לנחלים. המשפחות נכנסו לבתי הטמפלרים הנטושים, שתי משפחות בבית. בקטע התחתון, מבית זיידמן ועד שער המושב ליד בית גולדברגר ניבנו צריפים אחדים לחברי נחלים.
במבנה הצרכניה (כיום) נפתח בי"ס (דתי) לילדי נחלים ועטרות שעבר בהמשך עם בוא הקבוץ לחורשה לצריף שבדי.
לילדי עטרות נפתח בי"ס וגן בבית אורי עדן. הקבוץ (בארות יצחק) מיקם את בתי הילדים בבתי משפחות לידר, פייט וקניון (כיום), בנין המחלבה שימש כחדר האוכל של הקבוץ ובנין המועדון לחבר הותיק (כיום) – מועדון לחברי הקבוץ שבאו לקרוא עתון.
בית העם הטמפלרי שימש להם בחציו בית כנסת ובחציו - מחסן בגדים. בהזדמנות זו סולק פעמון בית העם הטמפלרי, כנראה הזכיר כנסיה. חורף - 1949 היה קר וגשום והבתים ללא חלונות, דלתות, חשמל ואמצעי חמום.
לתאורה השתמשו ב"פנסי רוח" ולמפונקים היה "לוקס". הימים ימי ה"צנע", מזון בצמצום, נרכש ב"נקודות", (גם ה"השוק השחור" והפקחים). בלילות יללו התנים, שלהי מלחמת העצמאות, בדרום לחמו ותושבי וילהלמה החדשים, פליטי מלחמה חסרי כל, היו עסוקים בשיקום ובמלחמת הקיום .
מרץ - 1949- לאחר כמה חודשי המתנה ביהוד הגיעו שתים עשרה משפחות יוצאי "שאר-ישוב" מהגליל העליון. משפחות אלו הסכימו להתפנות משאר-ישוב רק לאחר שהגיע גרעין חדש להתיישב במקום והובטח לעוזבים שיעברו למושב אחר כקבוצה מלוכדת. המשפחות שהגיעו: גינזבורג, גוזן, זלצר, ירדני, סביצקי, סנדלר יעקב, פרקש, קסלר, רוטמן, רוזנבאום, שטילמן ותדהרי, הצטרפו כחברים למושב.
מיעוט הבתים חייב לשכן ארבע משפחות בבית! הוחל בביסוס המשק החקלאי ושיקום הבתים.
בסיוע הסוכנות היהודית הובאו בעלי-חיים, כל משפחה קיבלה פרה ועגלה, למי שהיה כסף להוסיף יכול היה לרכוש פרה נוספת.
כל משפחה קיבלה "חצי" סוס, כלומר: היה סוס משותף לשתי משפחות. נרכש ציוד חקלאי משותף: טרקטור, מחרשות, דיסקוס, משדדה, מקצרה וגם קומביין. בציוד המשותף טיפלו אהרון שטילמן ז"ל ויבל"א שמעון סנדלר.
1950-1952- הוקמו המוסדות המשותפים: ה"צרכניה" שהחלה בבית שינקין (כיום דני סנדלר) עברה לצריף שבדי בחזית בית שטילמן דהיום. על קיר הצרכניה תלו תיבה ובה תאי דואר למשפחות. הממתינים בתור יכלו להוציא מהתא עתון לקרוא וגם לעטוף עם זה דג מלוח... (הימים ימי מחסור בנייר,על שקיות אריזה מפלסטיק עוד לא חלמו...)המחלבה שוכנה בצריף שבדי שמוקם בחזית בתי קראוס ומזא"ה (שני בתי המגורים הנמצאים כיום עדיין לא היו) וכן הוקם מחסן תערובת ומחסן ביצים.
1953- לאחר דיונים במוסדות המיישבים, נמצאה נוסחה שהתקבלה: חברי "בארות יצחק" ו"נחלים"- הועברו לישוב
חדש שהוקם על אדמות וילהלמה ומוכר כיום בשמותיהם, פרדסי הטמפלרים ניתנו לקבוץ, אנשי עטרות העדיפו לטעת כרם.
(ידע מקצועי מהכרם בעטרות). בתי המושבה הטמפלרית חולקו לחברים למשכן קבע.
חלוקת הבתים נעשתה לפי ניקוד שניתן לכל בית אב לפי קריטריונים כגון: ותק בארץ, תרומה לעם ולמולדת. על המגרשים הריקים (ומספר בתי בוץ שנחשבו לרעועים ונהרסו) נבנו "בתי סוכנות".
האכלוס הסתיים בבואן של משפחות יוצאי קיבוצים ומשפחות "מהעיר אל הכפר". המושב חובר לרשת החשמל, למטרה זו נכרתה שדרת האקליפטוסים האדירה מלבד כמה עצים בודדים המעידים על תפארת העבר.
לאחר יציאת בארות יצחק ונחלים הועברו המוסדות הזמניים למבני קבע: בית הספר (שתי כתות בסה"כ) וגן הילדים, עברו למבנה ביה"ס הטמפלרי (שאר המבנים שבחצר נוספו בהמשך).
המושב התבסס כ"משק מעורב"- ענפיו :כרם , רפת , ירקות ולול. הימים ימי עבודה עצמית במשק- חברים ב"עבודת חוץ" נדרשו לחזור למשקם. השיווק ואמצעי הייצור היו מאורגנים ומשותפים. ניבנה סילו להכנת תערובת לפרות ולתרנגולות ,"מחסן תערובת",מחסן למיון ביצים המחלבה עברה למבנה הטמפלרי,מבנה המזכירות דהיום.
בכניסה למושב בצמוד לכביש 40, הוקמה "סוכה" למכירת "ענבי בני עטרות" עם המוכרת היפה אסתר סקרוצקי ז"ל. לראשונה עם הלוגו "ענבי בני-עטרות".
הצרכניה עברה למקומה הנוכחי , יענקלה קון ז"ל מנהל הצרכניה היה שוקל , חותך מוצרים ו"רושם" תוך כדי זמזום אופרות ושירים.
מזכירות המושב מוקמה במבנה "מועדון החבר הותיק"(דהיום) שלט בה ביד רמה מר ליברמן תוך כדי שתית מים חמים עם דבש...
מסתננים הגיעו מידי פעם מעבר לגבול לגנוב פרות מהרפתות ורכוש אחר."אמבוש" שנערך באחד הלילות ליד פירצה בגדר, בקצה המגרש של גולדמן דהיום, הביא למותם של שני מסתננים שנורו למוות.
המסתננים שנקראו בהמשך פדאיון, כבר לא באו רק לגנוב אלא גם לרצוח.תחושת חוסר בטחון ופחד שררו. רצח נורא של משפחה שאירע ביהוד החריד את המדינה הצעירה.
חיי החברה הדוקים-כל שמחה , חתונה בר/בת מצווה היו שמחה של כולם , היו תולים הזמנה על לוח המודעות לכל המושב.
גם נתנו מתנה משותפת ... חתונות נערכו ב"חורשה" או ב"בית העם" והכיבוד היה סנדביצ'ים עבודה משותפת של החברות.
כמה מבינינו זוכרים את מסיבות הפורים בכיכובם של יונה שנידוביץ ודבורה מלניקובסקי ז"ל אליק אולשה,מימי ואחרים.
את בריכת השחיה הגרמנית השמישו ילדי המושב שהיו מנקים אותה מידי יום ו'. לא השתמשו בחמרי חיטוי כנהוג בימינו ולקראת סף השבוע היתה קרקעית הבריכה מלאה "ירוקת" אצות ירוקות חלקלקות... הילדים למדו לשחות ללא מורה.
בישוב - קו טלפון אחד וכחמש מכוניות פרטיות!
1956-"מבצע סיני"-חיילים צרפתים ומתקנים שונים נחתו לפתע במרכז הכפר בחורשה, ימי הרומן הלוהט עם צרפת. החברים מארחים את החיילים בבתים , בסיום ה"מבצע" נערכת מסיבת פרידה ב"בית העם". (כמובן עם עוגות וסנדויצים הנאספים בבתים...)
שנות השישים
נסלל כביש אספלט (בקטעים,בשלב ראשון עד המרפאה , המזכירות ןמחסן תערובת) , בית הספר הופך למוסד אזורי .1967 נבנית מרפאה חדשה .1968 מוקמת ספריה על חורבות "הבית השרוף" (בית הבירה הטמפלרי שנפגע במלחמה וכונה הבית השרוף).
ביוני -1967 פרצה "מלחמת ששת הימים"-שנה קשה לחקלאים שרבים מהם מגויסים . בא לידי ביטוי הערך המושבי החשוב של "עזרה הדדית".
במשקים-תקופת התבססות, רוכשים ציוד פרטי , החקלאות מתקדמת והשיטות נעשות מודרניות יותר. בעקבות "מלחמת ששת הימים" מגיעים פועלים ערבים מהשטחים ומשנים את פני החקלאות.
ענף המטעים מתפתח על חשבון הרפתות-לראשונה נוטעים אפרסקים ואפרסמון בנוסף לתפוחים , כמה משקים מתמחים בגידול ארטישוקים. מתחילים להיווצר בקיעים בשיווק המשותף.
שנות השבעים
1973 - "מלחמת יום כיפור" המושב הוכה קשות,איבדנו שלושה בנים-חברים: יודק'ה פרקש,לוזי שטילמן ויעקב ביצור.
גברים רבים גויסו וכל מי שנשאר במושב – נרתם לעבודה.
בקיץ 1977 נחנכה בריכת השחיה בשטח שהיה ה"מגרש". ברוח הימים ההם החלו להגיע מכל העולם "מתנדבים" . זה היה שינוי צבעוני ומרענן.
שנות השמונים
בנים רבים חזרו למשקים וכמעט בכל חצר נבנה בית ל"בן ממשיך". המושב חגג באירוע חגיגי ויפה ארבעים שנה לקיומו.
שנות התשעים
המתח הביטחוני והאינתיפאדה הביאו לירידה במספר הפועלים מהשטחים במושב,את מקומם מילאו הפועלים התאילנדים שמתחילים להגיע-חייכנים וחרוצים.
יחד עם ביסוס כלכלי מתחילה תופעה של ריכוזיות- פחות חקלאים מעבדים יותר שטח. חלק מהמשפחות המתגוררות במושב עוזבות את העיסוק בחקלאות וגם לטובת עסקים ו"מחסנים" דבר שגורר אחריו הרבה מתחים.
שינוי חברתי חשוב שעוד ישפיע רבות על פני המושב-החל תכנון "שיכון הבנים".
שנות האלפיים
אנחנו רק בתחילתם ועוד ארוכה הדרך לסיכומים אך לאור העובדות –אנחנו אופטימיים-
התחלנו לפני פחות משישים שנה עם בית ספר ובו בשל מיעוט הילדים ,שלושה גילאים בכיתה אחת והיום-שלוש כיתות א' (מקבילות,יותר ממאה ילדים בשנתון) בבית הספר האזורי "בני-עטרות"!
מספר המשפחות בישוב כ - 220 (חברים + הרחבה + בנים ממשיכים בחצר ההורים).
בבתי מושב בני עטרות גדל וצומח דור רביעי, ניני החלוצים המייסדים.
בשלג בבני עטרות
הלול בשלג
שמעון סנדלר על הקומביין
|
