אולשה שלום ושיינד'לה (יפה)
אימא - יפה, הידועה בפי מכריה כשיינד'לה, נולדה למשפחת פוקסמן בקמיניץ-פודולסק שבאוקראינה בשנת 1897, אחת מתוך חמשה ילדים. היא הצטרפה לגרעין במסגרת "הפועל הצעיר" שעשה את הכשרתו בחווה ליד אודסה ונקרא "קואופרטיב ארץ ישראל".
קבוצת קמיניץ וקבוצת פריולק הקימו את קבוצת קריית ענבים. שיינד'לה הגיעה ארצה באנייה "רוסלן" ב - 19.9.1920 והצטרפה לחבריה בקבוץ קריית ענבים. בחו"ל היא הוכשרה ללמד עברית בארץ, אך עקב התנאים הקשים השתלבה בכל עבודה.
במסמך של אספת הקבוץ משנת תרפ"ב (1922) מתואר כי "הוחלט לטפל באופן מסודר בזיתים - שיינד'לה (פיקסמן) תכבוש את הזיתים לתצרוכת החברים". שיינד'לה עברה קורס בשול אצל חנה מייזל בנהלל ובמסגרת חילופי כוחות עבודה בין עטרות וקבוץ קריית ענבים נשלחה לבשל בעטרות, שבאותו זמן היו שם רק בחורים, ושם הכירה את אולשה. הם נישאו בשנת 1923 ויצאו לקריית ענבים לשנת ניסיון, הניסיון נכשל והם חזרו לעטרות וגרו שם כזוג נשוי בצריף שהפך אחר כך למחסן האספקה בו התגוררו גם יתר החברים.
בעטרות עבדה שיינד'לה בסלילת מסלול התעופה. בשנת 1924 קבלו דיור עצמאי שהפך מאוחר יותר ללול התרנגולות. בעטרות נולדו ארבעת ילדיהם - נחמה, שנפטרה בת שנתיים וחצי וייבדלו לחיים ארוכים - צפורה, אליק ורבקה. כל חייה עבדה שיינד'לה במשק כפי יכולתה. בשנות חייה האחרונות הוגבלה עקב מחלה קשה של לחץ דם גבוה ונאלצה לוותר על עיסוקיה, אך תמיד פקחה מגבוה.
אימא הייתה אישה חמה ולבבית מאד. משה'לה, הילד שעלה מסוריה בשנת 1946 והצטרף למשפחה למשך כשנתיים (עד פינוי המושב במלחמת העצמאות), מספר כי היא הכניסה אותו לביתה כבן ופתחה את לבה ואת ביתה בפניו.
משה'לה זכה לחדר נפרד משלו ושיינד'לה ניסתה לבשל לו מג'דרה כפי שבשלה אמו. משה'לה זוכר בגעגועים את ימי בציר הענבים בהם שיינד'לה וציפקה היו האורזות המומחיות והוא היה בין הבוצרים.
את שנותיה המאוחרות עשתה עם בני משפחתה במושב בני עטרות, המשפחה הייתה בראש מעייניה והדאגה לאבא עמדה במקום הראשון. היא כבדה את עבודתו כאיש צבור והשתדלה שלא יחסר לו מאום (בארוחת הצהרים - הלפתן, המרק והעוף "המכובס").
למשפחה בירושלים ובתל אביב הייתה מסורה מאד. לגיסתה שרה הייתה כאחות וארחה אותה ואת בנותיה בביתה מדי שנה בחופש הגדול. בזמן הצנע דאגה לספק הם בהסתר מתוצרת המשק. שיינד'לה תמיד הושיטה יד לעזרה למשפחה המורחבת ולחברים במושב.
ביתה היה פתוח לשיחות נפש, לתמיכה ולעזרה. היא הייתה בעלת מזג סוער, אהבה לשמוח ובעיקר לצחוק. בביקוריה הרבים בקרית ענבים אהבו לשמוע בחדר האוכל את צחוקה המתגלגל. אימא שיינד'לה נפטרה בשנת 1957 והיא בת 60 שנים.
קברה היה הקבר הראשון בבני עטרות וסמל את הקשר למקום ולארץ ישראל, בה שזורים חייה.
שלום אולשה נולד בעיירה סוקולה ע"י ביאליסטוק שבפולין בשנת 1890, לאב שהיה רב ונציג העיירה כלפי השלטונות. היה הבן הצעיר בין ארבעה ילדים. בהיותו נער למד בישיבת וולוז'ין.
עקב כשרונותיו המיוחדים נועד להמשיך את שושלת הרבנות ונשלח ע"י אביו לישיבה היוקרתית "מיר".
תוך כדי למודים בישיבה "נשאב" לתנועה הציונית ובמקום לנסוע לאמריקה, כפי שתכנן אביו, החליט לעלות לפלסטינה וללמוד בסמינר למורים לעברית. אביו הרב התאכזב מאד מבן הזקונים שעזב את הישיבה אך נועץ עם הרב הגדול "החפץ חיים" וזה נחמו ש"מה שנספג בנפש לא הולך לאבוד".
ואכן בבית בעטרות אהב לעיין בתלמוד הבבלי שרכש ובספרי קדש אחרים. אבא הגיע לארץ בשנת 1914 עם אהובה אחותו ובכיסיו כסף רב. הוא הגיע למלון "חיים בורך" ביפו ושם התוודע לחלוצים רבים.
הוא עבד בכבישים ובפרדסים ברוחמה, במרחביה ובביריה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, איבד כל הכסף את ערכו.
התורכים איימו בגרוש וכדי למנוע זאת הוציא אולשה סמיכות כשוחט ובודק בזכות היותו רב, אך הדבר לא הועיל והוא צורף לשיירת הגרוש לדמשק.
בדרך בין ירושלים לרמאללה שוחדו השומרים והוא ושני חבריו מרוחמה הצליחו לברוח עירומים וחסרי כל ורק סמרטוטים לרגליהם. כך הם הגיעו לשכונת סנהדרין בירושלים.
רוב המשפחות היהודיות סרבו להכניסם לביתם מפחד השלטונות התורכיים. רק משפחה אחת שכנה אותם בעליית גג ופעם ביום הם זכו לצלחת מרק שעועית.
כך חיו שם אולשה וחבריו במשך שלושה חדשים.
עם הכבוש הבריטי הלך אולשה לעבוד ולבנות את הארץ. הוא ארגן את הקבוצה שעתידה הייתה ללכת לעטרות, אולם ישוב הקבוצה התמהמה.
רק בדצמבר 1919 עלו חמישה חברים, וביניהם הוא, לקלנדיה והחלו לעבד את אדמת עטרות שהייתה ברשות "הכשרת היישוב".
בגלל מעוט הקרקע וחוסר המים סרבו המוסדות המיישבים להקים יישוב קבע ורק בגלל עקשנות המתיישבים הפכה הנקודה ליישוב מן המניין. הוקם "המחסן" - הצריף ששמש עבורם בית עד שנבנו בתי הקבע.
בשנת 1922 הכיר אולשה את אימא שיינד'לה שהייתה ייסדי "דילב" - קריית ענבים והושאלה על ידם כמבשלת לבחורים.
הם נישאו בעטרות בשנת 1923 ועברו לתקופת ניסיון לקריית ענבים (קריית ענבים ננזפה ע"י המוסדות על כי "חטפה" חבר מיישוב אחר).
הניסיון לא עלה יפה והם חזרו להקים את ביתם בעטרות. בעטרות נולדו ארבעת ילדיהם - נחמה, שנפתרה בת שנתיים וחצי וייבדלו לחיים ארוכים - צפורה (ציפקה), אליק ורבקה.
אולשה היה איש הקשר עם המוסדות והגורמים המיישבים ונלחם על כך שהאדמה תירכש ע"י הקרן הקיימת לישראל, כדי שהקק"ל תוכל לרכוש אדמות נוספות ולהגדיל את המושב. ואכן, בשנת 1924 זכה היישוב לבניית - 18 יחידות אכלוס, אז הפכה עטרות מקבוצה למושב.
המשפחות הקימו משקים חקלאיים המבוססים על 3 ענפים: רפת, לול ומטעים, אולשה פעל כל השנים במוסדות לרכישת אדמה נוספת ולהגדלת המושב, כדי לחזק את כוח עמידתו הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ביטחונית. בשנים 1947-1946, כשנוספו 14 המשפחות שנקראו "ההתיישבות החדשה", היה אולשה המאושר באדם.
אבא היה איש עקרונות - ישר מאד, רודף צדק ודורש הרבה מעצמו ומאחרים. כאשר ההכנסות מהמשק לא הספיקו לפרנסה וגם כוחו הפיזי תש, עבר אולשה לעבוד ב"תנובה" ירושלים.
גם שם התגלה יושרו הרב כאשר ה"חלבנים" (מוכרי החלב) יראו ממנו מאד כשהיה בודק האם לא הוסיפו מים לחלבם. הם ידעו ששום חנופה ושוחד לא יוטל עליהם אם לא יעמדו בתקנים הרצויים.
עסק הרבה בענייני הצבור. בעת ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור ארגן את ההעברה של פליטי עטרות מירושלים ליפו. עמד בקשר הדוק עם אברהם הרצפלד שעמד בראש הגופים המיישבים ודאג ליישוב אנשי עטרות בוילהלמה. שנים רבות עמד בראש הועד המקומי ונלחם למען הטבת תנאי תושבי המושב.
אולשה שלח ידו גם בכתיבה. בספר "בקו האש" מופיע מאמר שלו המתאר את קורות מושב עטרות במלחמת השחרור. פרסם גם מאמרים בעיתון "דבר" העוסקים בבעיות ההתיישבותיות ובפוליטיקה. היה פעיל במפא"י ושמש כציר בועידותיה. אולשה נפטר בחודש דצמבר 1970 והוא בן 80 שנה. קורות חייו שזורים בהיסטוריה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.
נכתב ע"י רבקה בצר (אולשה).